טיפוס ביישן, שבד"כ נרתע מלהיות במרכז העניינים, ימנע מלכתוב את שמו במרכז הדף ובד"כ יעדיף לכתוב את שמו בכתב קטן. לעומתו, אדם שחשוב לו להיראות ולהתבלט בשטח,יכתוב את שמו בכתב גדול.
אם הוא גם חש עצמו בטוח, הוא יכתוב בכתב משוחרר, חופשי ופתוח.

כאשר אנו רואים אנשים שנוטים לכווץ ולצמצם את החלק הקדמי של גופם , על ידי שילוב ידיים, או רגליים, אנו מקבלים את הרושם שהם סגורים וביישנים.
לעומתם, הטיפוסים הקומוניקטיביים, הפתוחים והמוחצנים יותר, אינם שמים מחסומים בינם לבין סביבתם החיצונית. שפת הגוף שלהם משדרת ביטחון עצמי ובאה לידי ביטוי בתנועות ידיים רחבות, המתרחקות מגופם ובכפות ידיים פתוחות.

גם בכתב היד ניתן לראות בבירור אותה נטיה לסגירות/מופנמות, או לפתיחות/ מוחצנות. בכתב היד העברי, צד שמאל של הדף מייצג את הסביבה החיצונית, את החברה והזולת; ואילו צד ימין של הדף מייצג את הכותב, עברו ועולמו הפנימי.
אצל הטיפוסים המופנים, נראה שוליים ימניים קטנים(קרוב ל"אני" שלו) ושולי שמאל רחבים (עקב ריחוק מהזולת).
גם באותיות עצמן, ניתן לראות סגירות, כפי שמופיע בדוגמא 1. למשל, האותיות "ה", "ר", "ב" ו"ד" כתובות בצורה קמרונית, עקב זאת שהן מתחילות מקו השורה (בשונה מהתקן) וכך יוצרות מחיצה בין הכותב לזולת. הצורה הקמרונית דומה לאדם השם שתי ידיו על ראשו המכופף מטה , כדי לגונן על עצמו.זה מאפיין טיפוס שמכונס בתוך עצמו, מנסה למנוע חדירה ישירה של הזולת לעולמו האישי-הפנימי, או שמנסה להסתיר משהו. בדרך כלל, הוא נוטה להאשים עצמו וזקוק לקורת-גג בטוחה.
בדוגמא 2 ישנה זרימה חופשית וספונטאנית של הכתב, ללא כל מחיצות.

שפת גוף מכווצת יכולה להתבטא גם בכתב מכווץ. הטיפוסים היותר סגורים וביישנים, מופנמים ומאופקים, אולי קצת יותר חרדים ודואגים לגונן על עצמם – גם כתב היד שלהם ייראה יותר קטן, צפוף, צר, מתון במהירותו וסגור משל אחרים.

אדם שנהנה מעמדת הדרכה, פיקוח, או יעוץ, אינו מוכן לקבל תכתיבים ורואה עצמו "מעל" אחרים, מגביה את האותיות כלפי מעלה. (ראה דוגמא 3)
כנגד זאת, כאשר אדם מרגיש עצמו כנוע, או כפוף למישהו, הוא נוטה להתרפס, לכפוף את גופו נמוך יותר ביחס לאדם העומד מולו, כאילו "משתחווה". גם בכתב היד ניתן לראות זאת בהנמכת "ראש" האותיות בחלקן העליון ובהשטחתן.

טיפוס עצבני, הסובל מחוסר רוגע פנימי, מראה גם אי-שקט בישיבה ומשנה תנוחות מדי פעם; כמו כן, נוקש באצבעותיו ומשחק בחפצים על השולחן, או מנענע רגלו מעלה ומטה בחוסר רגיעה. בכתב היד, עצבנות זו תבוא לידי ביטוי בשינויים וחוסר אחידות בחלק גדול מהתופעות הגרפיות, כגון- נטיית כתב לא אחידה, גודל משתנה של אותיות, שורה גלית, אותיות שנכנסות אחת בשנייה, רווחים לא אחידים ולחץ משתנה.

גישת הכותב לזולת באה לידי ביטוי, בין היתר, בזווית הכתיבה. בדוגמא 4 רואים זווית כתיבה ימנית, המשקפת גישה חברותית, לבבית, טבעית ורגשנית, בדומה למי שרוכן קדימה כלפי הזולת כאשר הוא יושב ומדבר אתו.
אדם שיושב זקוף מול הזולת, משדר שליטה עצמית ואיזון, מבלי להראות קרבת-יתר, או ריחוק. בגרפולוגיה, דומה הדבר לכתיבה בזווית ישרה (דוגמא 5), המצביעה על שליטת הרגש על השכל, שיקול-דעת הגיוני והשתלבות חברתית זהירה.
כאשר אדם יושב מול הזולת, כשגופו נשען אחורה, הוא משדר הסתייגות והימנעות ממגע רגשי קרוב. בגרפולוגיה, בא הדבר לידי ביטוי בזווית כתיבה שמאלית (דוגמא 6) שמצביעה על מעצורים, חשדנות, סגירות/מופנמות והעמדת-פנים.

ישנם אנשים המסתייגים מחדירת הזולת לטריטוריה הפרטית והאישית שלהם, וזקוקים ל"מרחב מחייה" גדול. בגרפולוגיה, נראה זאת ברווח גדול בין המילים ובשפת הגוף זה יבוא לידי ביטוי בלחיצת יד מרוחקת, מבלי לאפשר לזולת להתקרב אליהם. לעומתם, ישנם אנשים החשים צורך במגע אישי קרוב עם הזולת. בגרפולוגיה, נראה זאת ברווח קטן בין המילים והשורות (מעורבות אישית רבה) ואילו בשפת הגוף, ניתן להבחין בכך בלחיצת יד, המלווה בהתקרבות פיזית לזולת ובמגע נוסף לאורך הזרוע או בחיבוק.

מצבו הנפשי של האדם, קשור למשמעות של "למעלה" ו"למטה", אשר באים לידי ביטוי הן בשפת הגוף והן בגרפולוגיה.
כאשר אנו במצב-רוח מרומם ואופטימי, אנו נוטים להרים את ראשנו (ולעיתים את ידינו) כלפי מעלה, בדומה לכיוון שורות עולה בדף. לעומת זאת, כאשר אדם חש מאוכזב, מיואש ומדוכדך, הוא נראה שפוף, כמי ש"ראשו באדמה", בדומה לכיוון שורות יורד מטה.

הן שפת הגוף והן כתב-היד באים לידי ביטוי בתנועה של גופנו. כתב היד נוצר כתוצאה מתנועת היד הכותבת, הקשורה לפקודות מהמוח, בדומה לכל תנועה אחרת שלנו. מכיוון שבמוח מצויים המרכזים המניעים את האדם, הרי שהיד הכותבת היא ה"עט" של המוח ודרך תנועת הכתיבה אנו יכולים ללמוד על המתחולל במוחנו מבחינה מחשבתית, רגשית ונפשית.